פסק-דין בתיק ע"א 15098-12-12

השופטת נחמה מוניץ:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בקריית שמונה (כב' השופטת אייזנברג) אשר ניתן ביום 9.11.12 בת.א 25991-10-10, ובמסגרתו נדונו תביעה ותביעה שכנגד.

בית המשפט קמא קיבל התביעה שכנגד שהוגשה ע"י המשיב (להלן: "המנהל")לפינוי וסילוק ידו של המערער מן המקרקעין המצויים בגוש 13706 חלקות- 8,9,14,25,48,59,60,61,62,63 (להלן: "המקרקעין") נדחה תביעת המערער למתן צו מניעה כנגד פינויו מהמקרקעין, ולמתן סעד הצהרתי כי הינו בעל זכות קניינית במקרקעין.

רקע עובדתי:

אין חולק כי המערער מתגורר במקרקעין מזה שנים רבות.

המנהל הינו הבעלים הרשום של המקרקעין (ראה נסח הרישום). המקרקעין הופקעו ע"י המנהל, לפי סעיף 19 לחוק בשנת 1983). 

המערער ניהל משך השנים קשר עסקי עם אדם בשם המאירי (להלן: "המאירי") תוך שימוש במקרקעין. בפני בית משפט קמא הוצג פסק דין אשר ניתן כנגד המאירי ו"ע 1070/00 תמר קן נ' המאירי מיום 10.10.04 (להלן: "פס"ד המאירי"). מפסק הדין המאירי נתבררו העובדות הבאות אשר רלוונטיות לעניינו, כדלהלן: המקרקעין הוחזקו ע"י משפחת המאירי לצורך רעיית צאן, עוד לפני קום המדינה. המאירי נתן למערער זכות שימוש במקרקעין. בשנת 1976 הפקיעה המדינה את המקרקעין והוגשה נגד המאירי תביעת פינוי. בשנת 1991 הגיע המאירי עם המנהל להסדר פשרה (שקיבל תוקף של פס"ד ה"פ 795/84- כב' השופט אסא) לגבי המשך הרעייה במקרקעין ואופן הפינוי של המקרקעין בעתיד אשר כלל מתן פיצוי. בפס"ד המאירי שניתן בשנת 2004, נדרש המאירי לפנות את המקרקעין, בהתאם להסדר הפשרה משנת 1991, כאמור.

ביום 24.9.1997 נחתם בין המאירי לבין המערער הסכם להסדרת יחסי העבודה ביניהם. (להלן: "ההסכם הראשון"). בהסכם הראשון התחייב המערער לפנות את המקרקעין לא יאוחר משנתיים מיום החתימה על ההסכם הראשון.

ביום 11.10.99 נחתם בין המאירי לבין המערער הסכם נוסף (להלן: "ההסכם השני" ) בו נערכו מס' שינויים ביחס להסכם הראשון, ובין היתר הוארך המועד לפינוי המקרקעין ליום 24.9.00.

ביום 13.9.04 שלח המאירי (באמצעות ב"כ) מכתב למנהל בו הודיע על רצונו לפנות השטח ולקיים את הסדר הפשרה. במכתב התחייב המאירי כלפי המנהל, לפנות את  המקרקעין מכל אדם  או חפץ.  

תמצית פסק דינו של בית משפט קמא:

לאחר שנשמעו הראיות קבע בית משפט קמא, כי על פי הפסיקה והוראות חוק המקרקעין התשכ"ט 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). על המערער הנטל להוכיח כי הוא מחזיק במקרקעין כדין. לאחר שהוכח כי המנהל מנהל את המקרקעין מטעם בעלת המקרקעין.

בפסק הדין קמא צוין כי המערער מעלה טענות סותרות לגבי זכויותיו במקרקעין (מחד גיסא הוא טען כי הינו בעל זכות קניינית במקרקעין ומאידך גיסא טען כי הוא בעל רשות בלתי הדירה לשימוש במקרקעין), אלא שהמנהל לא עמד על מחיקת הטענות. על כן מצא בית המשפט קמא לבחון גם טענות שעומדות בסתירה האחת לאחרת.

בית משפט קמא בחן את נסחי המקרקעין שהוצגו בפניו וקבע, כי מדובר במקרקעין מוסדרים. המערער לא נקט בכל הליך לתקיפת המרשם, הרי המרשם מהווה ראיה חותכת לתוכנו. המערער יכול להעלות טענת התיישנות רוכשת, כטענת הגנה, בגין החזקתו רבת השנים.   

נקבע עוד כי הואיל ובמקרקעין מוסדרים, לא תוכר טענה להתיישנות, למעט טענת התיישנות שנסתיימה לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין התשכ"ט 1969, (סע' 159 ב). המערער לא הוכיח כי הוא החזיק במקרקעין עובר לשנת 1968. על פי הפסיקה ניתן להעלות טענת התיישנות במקרקעין מוסדרים רק כאשר מוכח כי חלפו 25 שנים של החזקה אשר מנינה מתחיל מיום הסדר המקרקעין אחורה ואשר חייבת להסתיים לפני תחילת החוק.

בנדון כאן, היות והמקרקעין הוסדרו בשנת 1983, הרי שתקופת ההתיישנות לא הסתיימה לפני תחילת החוק ולא נטען כי המערער החזיק בנכס משנת 1945. (התקופה ממנה ניתן לטעון להתיישנות לפי הפסיקה).

בית משפט קמא עוד קבע, כי גם מקום בו טענת ההתיישנות היתה עונה על בחינת הזמנים בתנאי החוק, יש לבחון התקיימותם של שני התנאים הקבועים בסעיף 20 לחוק הקרקעות העותמאני בדבר חזקה נוגדת וחזקה מכוח טענה לזכות בעלות של המחזיק. בית המשפט קמא קבע, כי אין מדובר ברכישת זכות בעלות אלא במגורים, כעובד, במקום נטוש. המערער לא הוכיח מבחינה מהותית התיישנות רוכשת, אשר הושלמה בשל החזקתו את הקרקע חזקה נוגדת. לפיכך אין לקבל את טענת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים, אשר לא הושלמה לפני כניסת חוק המקרקעין לתוקף.

בית משפט קמא שוכנע מן העדויות שנשמעו בפניו, כי המערער ובניו, מחזיקים במקרקעין מזה שנים רבות, אולם, קבע כי אין בכך כדי להוכיח רשות מכללא או רישיון בלתי הדיר להחזיק במקרקעין.

המערער לא הוכיח כי המשיב ידע על החזקתו ופלישתו למקרקעין ועצם את עיניו או שתק. גרסתו של המערער כי המפקח הקודם מטעם המשיב, ידע כי הוא מחזיק במקרקעין, לא התקבלה. כפי גרסת המפקח הנוכחי מטעם המנהל, ישיבתו בקרקע התגלתה רק 11.10.10.